בשקט אפתח

ספר שירים שני בהוצאת הקיבוץ המאוחד

כל חיי הקצרים: ציירתי, פיסלתי, רקמתי, ניגנתי, חלמתי. בגיל אחת-עשרה עברתי פגיעת ראש בתאונת דרכים קטלנית. מאותו יום נוספו עוד תחומים לעיסוקי באמנות: אמנות החיים, אמנות ההישרדות, אמנות הקבלה והנתינה ואמנות הכתיבה.
עולמי העכשיווי מורכב רובו ככולו מצורות לשוניות ורוחניות.
אני צולל ומעמיק אל תוך חיי בעזרת השירה. שירה מאפשרת לי לשיר את הדברים אותם אני רוצה לצעוק אל העולם, בגלל העולם. זאת המלחמה האישית שלי לא נגד העולם, אלא נגד החושך.
בשיר אני קורא לאור.
אם אפשר היה להזכיר על כריכת ספר את שמות כל קוראיו, היה צדק רב יותר בעולם, הרי כל קורא מקנה לספר משמעות שונה וייחודית משלו וכמו כותב אותו מבראשית.
נהר שניר

לרכישה לחץ כאן


רשימת השירים בספר:

בשקט אפתח
לברוא אלוהים בספר
עכשיו כשבעיני מרצדות אותיות
אותו יום
בראשית
כשהייתי שם
נתקע יתד באבן
אם ירשתי מאבותיי הקדמונים
שבעה נצחים של שחור
קור לילה מתגשם
משמצאתי מקומי
בימים אני קשור עיניים
תארו בנפשכם
מתחילים בבניית המסגרת
שללח כובעך על פני המים
רוחות כל בשר
זה מתקרר אמא
רופא מיילד מרוסן
עכשיו אני מרחיב שמים
טביעות הפשע הטבעי ביותר
מתוך המהומה
הדרך ארוכה להתחלה
שיטות חדשות של פתיחת הגוף
בגלגול הבא
השמש הלבנה
מוקף פסלי שיש חמי מבט
איש חלומות אני
קיץ בא על ערבות השלג
בחץ של צפור
שני מסעות
בין שמורות ערפל
הערב אנו קלים כברבורים
כצלליות על בד לבן
הפרח אוהב את השמש
באבק קסמך הפשוט עד טירוף
להפליג למקום חסוך שמיים
את כתובה על צופן
אני לא שומע אבן
ענן נח על פנייך
ביערות הגשם שלנו עולה שריפה
עולמות צפים
כשנפרד כדור האש
לאחר הדינוזאורים אוכלי הבשר
מבעד שכבות זכוכית אפלה
על מה את חושבת
בקצה רחוב זר עד דממה
איני מצפה לגדולות
הד עקבייך ממלא את העיר
בת קול
בארץ הדרכים הטרופות
אולי חלפתי
לקראת תפילת הדרך
לאט לאט
גם על ארמון בודד
הלילה לא אירא
בצאתי עוד נותר בידי זנב חלום
חלומות סתיו מסתמנים בי
כשמזרח עוצם עיניו
אל אלבום התמונות הישן אשוב
אני מבשיל
בין ורדים וזרדים שוטים
באדמת הלבנה
אוויר מלוח
לחשבון הנפש שלי
זו בסך הכל תמונה תמימה
כמכתש ירח על אדמת הארץ
ועוד לא שמנו לב
סערות הן רק רוח
כפרחי לוטוס
אחרי הצעקה
זנב בוער בחלל
כאילו יד נעלמה מציתה שריפה
כל בהמות היאור דוהרות על נפשן
קירות הואדי
על קור עדין
האור יאהב אותנו
וכשנבוא אל השקט
טביעות ציפור

 
*

בשקט אפתח

שערי אבן
לשחרר אריות כלואים
לצרוב אש
לחיות את שיירי הכאב
בחלילי לבי
לחלל בין המאורות
לבתר שמים
לגעת בשאריות החטא
של אלוהים

*

לברוא אלוהים בספר

אם ירצה ידפדף בין העמודים
יכוון את הצבע
יפתח ויסגור
ייצור אותי בחומר כרצונו
ואני רק
מראה
תחושה
רוח

*

עכשיו כשבעיני מרצדות אותיות

קווים נפגשים נשברים
אני מטיח מחלונות ראשי
את כל הפחם שנאגר
את היהלומים אני שומר
אף שאיני זוכה לראותם
לשוני כבויה מן הבחירה בגחלים
מגלה את חום האדמה
מתוך האבן אני שומע
את פעימות לבו של העולם
לב מוקשה
מי יטעם את העפר
ליצור אדם בצלם
חיה בנשימה
מי יירש את אות קין

*


אותו יום
בו נוצק החומר
הוזרק המרכיב המסוכן
אל המים שלא היו מים
ותהי ארץ
ויהיו חיים
ויהי אלוהים
לא עוד מרחף על פני המים
זורם נחלים תת קרקעיים
שורץ ביצות יער
דוהר מרחבי מדבר
אותו יום
החושך התמתח

*


בראשית
ברא אלוהים את השמים ואת הארץ
והארץ
הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום
ורק רוחך החמה
מרחפת על פני המים
ותאמרי
תהי אהבה
ויהי אור
ותראי
כי טוב
ולא קראת
לאור יום
ולחושך לילה
כי מלבך
את רואה
וחושך לא יעוור

*


כשהייתי שם
בארץ ההיא
הקרובה
הלא נראית
הייתי שלי
ואת היית שלך
והיינו נושקים לנהר
שזרם באותו מקום ממש
בזמן בו הכל היה פשוט
מים לא נצטוו לעמוד מלכת
והגן לא עצם עיניו

*


נתקע יתד באבן
ונברא לנו עץ תפוח
נלפף סביבו את החבל
בקצהו נקשור את עצמנו
בחוטי אהבה
ונרד אל האופק
עד ירדו שמים לכאן
אדמה אל תחתית ים

*


אם ירשתי מאבותיי הקדמונים אבן
ודאי ירשתי מהם שדה בור
לרעות בו את ילדי הנעלמים
לראות אהבה ממקום רחוק
אם ירשתי מאבותיי שדה בור
ודאי ירשתי כוח לאחוז בשיבולים
לדלות נחשים מבין גבעולים
ירשתי מהם רוח
את מילת הנחש
את קול אלוהי הרודף
האם שם לי בתיק
תפוח אחד מאותו עץ
טיפת אהבה

*


שבעה נצחים של שחור
לא הגענו אל התשובה הסופית
לא נגולה אבן מעל הבור ההוא
דגים לא יבשו
בקרקעית הים שלנו
המים יספיקו לכל העמק
מחר נלך לשאוב
בידיך
מים עכורים ישתקפו
והסוד יישאר בן
צרוב
לנצח אחד

*


קור לילה מתגשם
מטפס אל גובה מנורות הזהב הישנות
הנוף פרוש לרגליו
כמלך כל רואה
והדממה מתמוססת באור גדול
מכסה חלומות ישנים

תנו לו לישון בשקט
בחלומו הפרטי
בין המאורות ופרות היאור
איש חלומות הוא יוסף
תנו לו לישון
בשקט

*


משמצאתי מקומי
בפירמידה
האם אוכל
לברוא הר
לבתק ים
לחבוק מרחקים
כחבוק נקודה
לשרוד את החושך

*


בימים אני קשור עיניים
רודף אחר עמוד אש
נמס בזמן
נמלט מסוסים
מונחה קריאות לווייתנים תועים
לא שומר עלי אל מחופש
והדרך מתפצלת
כלשון נחש
עמוד ערפל  עולה
וענן קדוש מראש הר
יורד על ראשי

מכת חושך

*


תארו בנפשכם
מאופק אל אופק קרקע מושלמת
ואנחנו זורעים פרח יחיד
בשממה השמימית הזו
על מפתן עולמות זורמים של רוח
הזכירו לבני אנוש
עדר האדמה והחומר
מה שהשכיחו
התמורות והזמן
שכרון הכוח וקור המחשבה
העיוורון וצמיחה מטורפת
הכורתת את שורשיהם עם עצי היער
שוו בנפשכם בני השמים
ללדת התחלה
לתת לרוח לעבור דרכנו
כחלון אל האין סוף




*


מתחילים בבניית מסגרת
אז מרכיבים חלון
אחר כך צובעים את הנוף הנשקף
בונים קירות סביב סביב
אבל לא גג
שיהיה לעצים לאן לצמוח
גדלים לעומק קדימה אל האור
ורואים לכל ארבע הרוחות

*


שלח כובעך על פני המים
שלח אותו באריג הגלים הנפלא ממנו
ואל תבקש דבר

שלח כובעך על פני האדמה
שלח אותו באריג האבן הנפלא ממנו
ואל תבקש אחריו

שלח כובעך על פני רוח קדים
שלח אותו באריג ענני הקטיפה הנפלא ממנו
ואל תבקש לקבלו בחזרה

שלח כובעך על פני היער
שלח אותו באריג אפלולית לחה
ואל תבקש

שלח כובעך אל עובי המערה
וברבות הימים תמצאנו
שלל צבעים ספון בו
וקולות יהדהדו במערות הגוף



*


רוחות כל בשר
גהרו וגעו
כעלי אזדרכת בלובן פני הרפים
איני מבקש
אוצר אגדי לא שמים
פרטו על מיתרי
ובעובי מערות יהדהדו נטיפים
ינגנו את דממת השנים
לעולם הפנימי
ובין טפטוף איטי
לזרימה נצחית
יחלחלו החיים באבן
רדו ובואו אל חושך מעוור
בעולם בו נופצו מנורות הזהב
כדים  נקברו חיים
וחרס בבתים
זמן יבש מחלומות בשר ודם

שובו רוחות מגופות המתים



*


זה מתקרר אימא
זה מתקרר
גם כאב נקרש כבטון
על תבנית פצע מוצק
של ילד
שערער על קדושת האבן
שהעז להתערב
במשחקי מלכים
משחקי הדם
שלהם

*


רופא מיילד מרוסן
פני מסיכת חמצן
בלא אויר לנשימה
בלי גוף  עוטף
חשוף בחדר יולדות מצוחצח
אני פועם בהתרסקות
אל רצפת העולם הממשי

*


עכשיו אני מרחיב שמים
לומד לעוף
ודרך הנפילה
דרך זכוכיות וחלומות
מקלף שכבות מעץ החיים
שכבה
שכבה
ורעב למתוק האכזר

*


טביעות הפשע הטבעי ביותר
טביעת כפו של הטבע עצמו
משם באתי
מחלקות בור בן זרע לא נשלח
גרגר אבק של זמן
מעיין מוסווה בצל הרים
מודגש על השחור
הישרוד עד הקיץ ההולך משם לכאן
עד בוא השמש
מות העננים

*


מתוך המהומה
אני שומע שברי חלומות
באריג שדותיי פרושים
פרפרים צבעוניים
שאריות חיים
תשוקות שלמדתי לכסות באריחי קדושה
ובייתתי וחלבתי אותן כלביאות כלואות
מתוך השיגעון
אני צולע כשריד אמת


*


הדרך ארוכה  להתחלה
והדופק כבר מתחיל לספור צעדים
לארוז עירוי דם
לקנות פילם לעיניים גדולות
לרכז תמציות תמציות
של הצד המואר שלי
להכין אותי
לליקוי לבנה בלב הצוהריים
לשתיקת ההרים
לדף הלבן
לציור היפה מכולם
להזדמנות להתמסר אל עצמי

*


שיטות חדשות של פתיחת הגוף
העניקו לרפואה את שמה
אך הפירמידה מתנדנדת
ימין ושמאל
מתים מהלכים
מחפשים את המקום
ממנו נמלטה נפשם
גוססים
מצחם קודח
ממחלה
או מפחד קירות
הכופים עליהם
בריחה

*


בגלגול הבא
אהיה שורש עץ אלון עתיק
צרוב חושך
מונח בעומק אחר
מתעמק במלאכת היניקה
מוצץ חלב  מבטן אדמה
מתמסר אל חומה
מובל למעיינות ואגמים תחתונים
אליהם לא באתי על פניה

בגלגול הזה
אני מכיר בכאב
כבן בית


*


בשמש הלבנה ליבת אדם
משתקפת צלולה כבריכה
משוטים פורטים קצב
רחוק מהישג יד קטנה
ואני מחפש רוח
לומד לקרוא ענן

בשעווה הכלה
אני מפיח אש
מתופף לקצב האדמה
קובע את מהירות תקתוק השעונים
את גון החלונות
החלומות
את רקמת הציפור
הציפורן

מרחב אור זורם דרכי
חוזר אלי בצללים
ענפים נשברים
ואני שולף ציפורני
צומח חדש מן העפר
לאור השמש
בעתו  
*


מוקף פסלי שיש חמי מבט
נשחק נהר החיים הקר
בגלגל השיניים
מומס אל הנוזל השחור
של השמים והאדמה
הניתזים מאבן חיי
וקופאים לנצח על ראש ההר
כאלת האהבה ואל המלחמות

*


איש חלומות אני
צפור פצועה
באחרון התווים
קורא לך
לבוא אל מסע
שאין בו מרחקים
בואי אל אור קטן
ניזון מחושך חלומות שבורים
בואי אל הלחישה
החיה בתוך שקט גלים אילמים
קחי רוח עיוורת
והשליכי אותה פנימה פיתיון

ברשת קסמייך
מוות מתוק

*


קיץ בא על ערבות השלג
צפרים לבנות של שבת
נשברות כנטיפים על חלון
נאספות בשיירות לראש חץ אגדי
ירוי אל מקורות החום
עכברים עולים ממחילותיהם
אחד
אחד
נאספים כילדים
ואיש השלג המפשיר
ממשיך את מלאכת הטיאטוא

קיץ בא על פניך
האדמה רועדת וביתך לא קורס
לא שב לשלג כפתיתים
שירת עלים גדולה
עוטפת הרים ויערות
ואני פורט אותך
על הקלידים
ומעבר לפסנתר
כמעט נבקע הקרח




*


בחץ
של ציפור
נשלחתי לרדוף אחר הרוח
למצוא סוד גלוי
גלים מספרים
בשפתם הפשוטה
אמנות שברירית
הנשכחת בזיכרון הסערה
ואת משובצת
יהלומי מלח
מעלה סוד ממצולה
והאור השובר בך גוונים
מביא לסודך גאולה
מן האבן

*


שני מסעות
משנים צורתם
וזורמים
בלי סוסים
בלי נושאי אפיריון
בלי כנפיים
ובשקט ההוא
שנמשך אחריך
נהרות זורמים במורד גופך
שושנת מעמקים מצועפת
ושובל של צפור גן עדן
נשברים לאלפי זרעים של עולם

*


בין שמורות ערפל
עלים טועים על הנהר
כצללים רבים של אדם יחיד
הנפרד מצילו
ואני רוצה ללכת ככל העופות
בריחוף בדרך אל הידיעה
לארוב לך כחיה רעבה
מתחת עץ אדום
כשכל חיות התהום
עוקבות אחרינו

*


הערב אנו קלים כברבורים
ידינו נפגשות
בחלון הנפתח
לקול קריאת עורב שלוח
או שירת זמיר
המים ממתינים בכד הרחצה
שבר הענן עומד כך
ימים
שבועות
חודשים
שנים
גשמי ברכה
לא יאחרו השנה

*


כצלליות על בד לבן
פרחי סתיו יפרחו בשמים
ירח יהיה תלוי מעל
כנורת נייר סינית
שקט לא ירעד
אשרוק לך רוח דממה
שתוכלי לשמוע את אלוהים
סובב את ביתנו
כפנתר קורע את הלילה

*


הפרח אוהב את השמש
השמש אוהב את הלב
הלב אוהב רק ירח קר
מבדיל אהבה מאהבה

אגדה רקומה בראשי
ואני מצייר פרח חם
בשביל  מי שאין לו
צבע
או צורה
או קול
ציור פחם על קיר
שעוד לא נבנה
שעוד לא צעדו אליו בפטישים
לקול חליל אחר
אני מאלתר לך אור
מראה משמעויות חדשות לשמך
מאלתר לי אהבה

אולי נחליף פנים
נשנה צורה
נברא מקום

*


באבק קסמך הפשוט עד טירוף
פצעים מסמנים את נתיב הבריחה
סוסים נושאים את שוט אדונם
ואני מתיר לך את המרכבה הגדולה
לנהוג בה כחפצך
לרתום את הירח השמש והכוכבים
אל שניים עשר המזלות

*


להפליג למקום חסוך שמים
להיכלא בפעמון זהב
לדקור לבי בחוחים
לפני פריחת הרימונים
עד שפתיים יפתחו כסורג

בהעלמות האור החיצוני
באור הפנימי
לא יללות תנים קורעות
את צינת המופלא מגעת
לא ריקוד עקרבים נואש
לא הארס בין עיניך
אלא קול נשימתך
הנופל מחלום
מודד את השחקים במעופך
אל חיק האדמה שלי  
*


את כתובה על צופן
פתיחת הדלת
הפנימית ביותר
לאורך
אותו קיר
אותו מסדרון
אותה מנהרה
ממנה בוקע אור
וחודר
לצבוע עולם
פנימי ביותר

*


אני לא שומע אבן
האם האור עוד חודר
אל המחילות
האם מוסיקה מתנגנת עדיין
בטונים עדינים
כפרח מכוסה בפעמון זכוכית
האם עוד מכים בו
להודיע על שעות התפילה
האם עוד נשמעים  קולות
בממלכה בה נולד השקט
לשם הולכים החלומות
יותר חזק בבקשה
אני לא שומע אבן
האם הייתה כאן
האם גם היא דברה אל אבנים
ליקטה אותן עם הנוף אל תוכה
ואיך הוא נשקף מעיניה
האם היא יודעת שהוא בא
על קצות האצבעות
האם היא פוגשת אותו
נושמת את ריח הבית
את חום המשפחה מבגדיו
האם השריקה שלו
נושבת בעשבים
מנגנת שם כנחש בכד
*


ענן נח על פנייך
כוילון אפור
כשק עפר ביום דין
ענן הו ענן
למה תדרוך שמחה לאפר
כרעים נדבר
ניישב מחלוקות
הו ענן
הסט גלימה שחורה
הבט
זה הנוף אותו בקשת
להטביע
במבול

*


ביערות הגשם שלנו עולה שריפה
זו אולי טעות אופטית
אור מתרחק
חודר לבשר החי
דעתך עמוקה מיהלומי אדמה
קלה ומרחפת
בין עופות ועננים
מקצה מגדלך המכושף
צמותייך קלועות בי
פרפר רך
מתאמץ להיחלץ מגולמיותו
בורח אל סיפוק
הבשר
החלב
או הקמח

*


עולמות צפים
רחוקים מדעת
שבים עם עלות הגאות
ובשוב כוכבי הים
אני נפתח להיטיב לראות אותך
מחבקת את האור
ישנה את שנת פנינת הים
שנת המעמקים
שנת השומעת את הלא נשמע

*


כשנפרד כדור האש
מן המים של בראשית
ציירנו את פניך
אלוהים ואני
כשתישלח סירתי הבוערת
אחרוט אותם
על פני המים
בסכין לוהט
בפחם
או
בדם

*


לאחר הדינוזאורים אוכלי הבשר
היבשות הנעות
התפרצויות הגעש
רעידות האדמה
היסטוריה שהסיטה את מסלול הזמן
ספרים עבים שבלעו ארונות
המילים היו כאבן
בדרכו של הנהר
יופי ריחף על פני המים
עולם צמח
מבין עפעפייך

*


מבעד שכבות זכוכית אפלה
כל שהיה דרוש
רק מגע עין
כשבאתי שלם מחלום
באמצע הנשף
אל אותו מקום נעלם
בקצה האולם
בקצה הרחוב
בקצה העיר
האם תעני להזמנה
לרקוד בלילה בו שמש
לא תלך
או תבוא
נשף לא מתחיל הערב
וחצות אינו סוף
בחושך מוחלט הזיתי אותך
איני  נסיך
את לא לכלוכית
נעליך שלמות
כשתי זכוכיות צבעוניות
תחבולה של הטבע

*


על מה את חושבת כשאת מושכת אש ברחובות
מה את רואה
מי שומע את קצב גופך
כשרוח עוברת בקיפולי הים שאינו מים
ושנינו נכנסים אל תוך צדף הקרקעית
חלקיק ראשון אגדי ממנו פרץ היקום
הבזק אור טהור שנפש לא שמעה
ועדין הוא חי
בכל תא
בגופנו

*


בקצה רחוב זר עד דממה
את בלי גוף בלי פנים
את מחלום שמתרבה בלילותיי כנגיף טורף
הושטתי יד
הושטת כנף
ניפצנו עננים
דאינו קלים כדמעה
נוגעים בשושני מעמקים מעונות
בוחרים בגחלים
נמסים כזהב היצוק

*


איני מצפה לגדולות
תפסתי חלום חומק
בזנב הווייתו הרגעית
אותו יום שמים וארץ
שבו אל תוהו
ואהבה בלתי נראית
עצמה עיני איש
ובסערת רוחה
הובילה אותו אל המקום
נתנה בעיניו אור
ושאלה
איך אני נראית

*


הד עקבייך ממלא את העיר
צבעים דהויים נמרחים
תמונה קפואה
בזיכרון מת של חיים
רק סמטה ריקה
נשארה שמורה
לי ולך
אקוד לך
קידה מנומסת
אקום
ואלך

*


בת קול
לא נראית המורגשת היטב
מובילה אותי לאורך השבילים
על כף ידך
כמורת דרך אינדיאנית
שאינה מדברת הרבה
אומרת רק מה שנחוץ
להמשך המסע

פריטת אצבע
על חוטים טוויי רוח
מהדהדת בכף ידי
במרחבי היכל
שלא היה ולא נברא
בלב אורג  
*


בארץ הדרכים הטרופות
צדפים לא ביקשו שאוריד לך מן
משמש בוערת אש יום
כף רגל רטובה
בדרכים חרוכות
לא ביקשה שאשאיר את הגוף
לנפשו
שאשמור על הרוח בתיבת מלאכים
כי לבך מראת השמים
בעיניך תכי בסלעים
ובאין מים
יחרוץ נהר

*


אולי חלפתי
בין וילונות בד עדין
על פני חלון
מסומן בדיו סתרים
חדרתי סורגים
שלא היו
קרבתי אל דלת
נקשתי בפעמון מוזהב
צעדתי בין צלעות הבית המוארכות
כחייה רדופה
המצפה
לזינוק הטורף

*


לקראת תפילת הדרך
אני עוטף בלבי
אריחי קדושה
לשאתם מנחה
לשמש השוקעת

לקראת המעוף
חרבות אש מורטות את המיותר
נהר רחב שמיים
סוחף למדבר ארצות שלג
שם אהבה היא צורך קיומי
וקו אופק לא נראה

וכאן חתולה פרסית
שהייתה פעם נמר
לרגלינו כשטיח עדין
בואי נאגור טיפות טל
בשביל חיות השדה
גם הן פיסות אלוהים


*


לאט לאט
מגלגל מעלי בד אכול שנים
לאט לאט
מבתר את דרכי הנשימה
של חיה טורפת הגוהרת מעלי
לאט לאט
מתבהר היער
בסבך עצי הזרועות והרעמה

*


גם על ארמון בודד
זורחת שמש
צל עולם שם
מלכים מתחלפים
מלכות מתות
מלב מפלצת הבטון
לא נמלטת שאגה
נוף שותק מפחד
שלד מוצץ את חום האדמה
שדים מן העבר
טורפים בשר ימים
פצצה מתקתקת
בלשונה המפוצלת
תיק
תק

*


הלילה לא אירא
מאש שוקעת
וזורחת בצד אחר
לא אישן להימלט מחלומות
במקום בו נשבר אור
הצעקה אינה מפחד
אלא אזהרה מפני הבאות
פסים שלא צוירו
לא ימחקו לעולם
פס המוות
פס הזמן
פס החיים
נקודה זזה
רואה לפנים
רואה לאחור
מתאמצת לראות נכון
לומדת להימלט
מפגיעת כוכבים




*


בצאתי עוד נותר  בידי זנב חלום
התענגות אחרונה על פיסת ירח
נשמטה ממלכת הלילה
נעקדה אל האופק
בצד האפל של שפיות מדומה
חופשייה כצללית בלב מערה
מעבר לקיר הסגול
זוהרת באכזריות
כחזיון מעמקים

*


חלומות סתיו מסתמנים בי
לב אחר מתגלה
פיסה
פיסה
בין מילים שאינן מילים
אלא רוח סתיו
המטיל דופי
בחיי הקיץ והחורף שלי
ובקו דק לוט בערפלים
לא מוות
בעלים
התחדשות

*


כשמזרח עוצם עיניו
ועיני מערב צורבות
העין היא נהר
אורג חוט משי דק מתוח למרחק
לרכז נפשי בתוך כל היופי הזה
שאני רוקם אותו שתי וערב
לראות את דמותי קשורה במשי
כבולה לאור

גם הפעם המחט חדה
אפשר להתנחם באריג צבעוני
חיים שתי וערב
בחצר ילדים במגפיים
צוחקים ובוכים שמיים
עננים כופתים את פני השמש
בבד אפור
המדיד שינה
מעיני ילד טועה
באחו של פר גינט  
*


אל אלבום התמונות הישן אשוב
כשהחסידות כבר במקום אחר
מצחי זקן בשלושים שנה
מהחלון הסגור
מרחבים של כחול נושקים לגב הרוח
ניצני עננים מעטרים
את שמי הקיץ הבהירים שלי
ורק זר זיכרונות מתים ברחם
מונח על השולחן
כפרי נעזב נרקב על ענף

*


אני מבשיל
לקראת הסעודה הגדולה של החיים
במידה הנכונה
לפי ספר הבישול
הכתוב לכל אורכו
במי ים מלוחים
אשיק כוסית שמים
ואטעם שאריות אהבה
שניקיתי מסעודת מלאכים שיכורים

*


בין ורדים וזרדים שוטים
אני חי במעגלים
מחפש בארנקים רכוסים
אחר מפתח שמעולם לא אבד
זוכר במעורפל שולחן ערוך
לא יותר
החושך יישאר
צופה מן הצד
ורואה אתכם בערפל המתעבה
נבלעים בענני ספק
דלת הכניסה לבית
משמשת עכשיו את הרוחות


*


באדמת הלבנה
נהיה לנוף שמים
ממנו נבקעים כוכבי קרח
לוכדים שמש
ונותנים אותה לעולם

ילד בוכה בביתו
על מעגל התהום
אש כנחש לוחשת חלקות
והחמה מליטה פניה בערפל

נחשים זקנים
נוגעים באדמה
חיים את חייה
בעריסת המציאות
מנענעים עצמם לשינה  
*


אוויר מלוח
מזוהם בשמן מנוע
מרחיק את הדולפינים האחרונים
מחוף חיי
בנתק עיוורון רגעי
כלויתן החוזר מן הקור
לומד עכשיו מקרוב
את תנועת הגלים במים
את השמים שהיו
לתוהו בראשית

*


לחשבון הנפש שלי
אין כיוון
עם רוחות המרחב העיוורות
הוא מסתבך
בין מפרשים פראיים
על סולמות חבלים
בדרך אל התורן

שושנת הרוחות כבר מסומנת
על מפת הדרך
שמשות שחורות
מפיצות חושך
במרחבים לא כבושים
כוכבים הולכים ובאים
כברבורים בבריכה גדולה

מחר אחוז רוח סחרחרה
אקיף את העולם בריקוד פרוע
והוא יקיף אותי
אז יתבהר הקשר
ומדוע בכלל
הודפסו הסימנים השחורים
על הדף הזה  
*


זו בסך הכל תמונה תמימה
ברבורים באגם
סירה אחת
ושמים
צמחים נופלים
אל האוויר
הציור שלי אדום מדי
חזק וחם
כאודם מעוור
ניתז מעיני לטאה אינדונזית
ככוויה
על נהר הזמן

*


כמכתש ירח על אדמת הארץ
כעדות אחרונה
אני נשאר בנקודת ההתרסקות
בנקודת המגע
באש
במים
אוחז בשארית כוחותיי
באדום הפועם
ובחול העיוור האוזל

*


ועוד לא שמנו לב
לרוחות עדינות
לפרטים זעירים
לא שמענו שירה
כדגי מאפליה עיוורים
שחינו במקרה
אל נקודה
דג
דג
בזרם אחד
המים היו ריקים
ככוכבי שביט נותבנו
אל אותו מסלול
מתנו או נולדנו מחדש
אל שמיים שחורים

*


סערות
הן רק רוח
שברים בשמים
הם ריק רחב אמות

סדקים של אתמול
אפשר לחבר בנגיעה
כלמידת כתב עתיק
הממס את לבו הגדול של אלוהים  
*


כפרחי לוטוס
יונקים מן השמים
את טעם העדר הגבולות
ניכנס למחזור המים
נשוט בזרם מתוק
כחלומות טועים
ניפול
שוטפים שדות שמש
נספגים לאיטנו באדמת טרשים

והיתר כתוב
על מכתשי העננים


*


אחרי הצעקה
כלבים נבחו בחצרות זרות
פנסי  נייר כבו
ובא שקט ארוך
אחרי הצעקה
עיני נפתחו אל חושך
ברקיע הסתמנו  שובלי חלב
או זנבות דרקוני שיש

*


זנב בוער בחלל
מקל ברק מנצח על תזמורת רפאים
לוקח רוח דועכת ועושה אותה סופה
זריחה פתאומית
מתרסקת על הסלעים כציפור אש
לוחכת אצות ים שקטות
צפור יחידה במים
הולמת על תופי יד רכה

*


כאילו יד נעלמה מציתה שרפה
בשדות כותנה חרושים כחול
שמש צורבת ענני עופרת
סוסים מלכותיים
ממלאים את האופק
ארנבות תופסות מחסה
עד תום המלחמה
תום המשחק

*


כל בהמות היאור דוהרות על נפשן
המונחת כשמש על קן זהב מתוק
נחשי הסוף מכים על הנחל
בנשוף הרוח בצלופן העדין
אל פני מלכות היאור היפות
ומעל צוק ימים רחב
אפרוח רך בפי נשר
מטיל צל עמוק
היגהרו עליו נחשי הסוף המכים
וישלחוהו למרומי קן זהב
ארוג קני סוף

*


קירות הואדי
שכנעו את הנחל
לבקוע זמן
לשטוף מדבר
לחדור סדק
אליו שמש לא חלחל
חושך קורא אליו אור
עכשיו האדמה פתוחה
יעלים יגלשו
על קירות חסרי זיז
לרוות תחתית אפלה
ולחה

*


על קור עדין
אני תלוי
ישן
בערש טווי אור
מן הנקודה המתה
בשדה הראיה שלי
אני זורק אבנים
לשמיים
עיגולים עגולים
לשבור את פני המים
לגעת

*


האור יאהב אותנו
כרוכים סביב סביב
כשרכים ירוקים
תלויים על פתח מערה עלומה
את סודה שנשלח אל עומק החושך
נדע כעטלפים אפלים
החוזרים אל חום הגוף החי
הנושם בקצב טיפות טל
ושב סהרורי
אל מקורות השקט



*


וכשאבוא אל השקט
אטבע בחושך מדברי
אפתח אור בין עיני
ראיה לילית של ינשוף
אכבה את הלילה
לא טורף או נטרף
עף
אל עומק המרחב
מראות לא יהיו מראות
הנראה לא יהיה נראה
החושך לא יחסיר אף פרט
מרחבים שלמים אגלה
בגרגר אחד







*


טביעות ציפור
על חוף
ריק מאדם
צעדי ציפור קטנה
שני פרפרים

סוף השיר
שרירותי
אין קו סיום
כצעדי ציפור
הוא נגמר
באוויר
ברוח